<h1>תוספות רי"ד — נדה</h1>
<h2>דף ג.</h2>
[נדה ל"ב ע"ב] א"כ מאי תלמוד לומר איש איש דיברה תורה בלשון בני אדם. וו' נמי דכתיב ואשה גבי זבה לא קא דריש, ורבנן דרשי בהאי לזכר ולנקבה כדאמר ר' יצחק בפירקא דלעיל (כ"ח ע"ב) לזכר לרבות מצורע למעיינותיו ולנקבה לרבות מצורע למעיינותיה. אין לי אלא איש בן תשע שנים ויום א' לביאה מנין ת"ל ואיש. עיין בערך ק"א בקונטרס שני דסיפרא.
<h2>דף ז.</h2>
[נדה מ"ד ע"א] ודוקא בן יום אחד אבל עובר לא מ"ט הוא מיית ברישא. אי קשיא מאי איצטריך להאי טעמא למימר משום דהוא מיית ברישא, אפילו אם תימצי לומר דאיהי מייתא ברישא כיון דלא נפק לאויר העולם אין לו זכיה, דהא אוקימנה מתניתין לאפוקי מר' יוסי, תשובה, האי טעמא ודאי לא צריך לתנא דידן, אלא הכי קאמר אפילו ר' יוסי דאמר יש זכייה לעובר בהא מודה משום דעובר מיית ברישא, אי נמי יש לומר דאפילו לתנא דידן איצטריך האי טעמא, דהיכא אמרינן דעובר אין לו זכייה הני מילי במעי אמו חיה, דאע"ג דכלו לו חדשיו כיון דמעורה במעי אמו לא חשבינן ליה כילוד, אבל עובר במעי מתה אי קים לן בגויה דכלו לו חדשיו כדמוקמינן למתני' לקמן, כילוד דמי, דהא לא מעורה במעי אמו, דכיון דמתה כמנח בדיקולא דמי, והלכך אי לאו דקים לן דאיהו מיית ברישא הוה אמינא דיורש את אמו ומנחיל לאחין מן האב.
